דחייה
המסגרת הלמידה שלנו, בקבוצת ה FNS, בחרנו הפעם לבחון את חווית הדחייה, ומקומה בחוויה האנושית, ובמרחב הטיפולי. מושג שאנחנו “מכירים” ומשתמשים בו ועם זאת, בגלל עוצמתה, ראויה לבחינה מחודשת, והבנה מעמיקה שלה.
דחייה הוא אחד המצבים המעוררים הכי הרבה רגשות שליליים בבני אדם (Leary, M.R. 2015). לא רק באירועים עצמם – אלא מספיק בהזכרות או בחשש מדחייה – כדי לעורר רגשות בעלי עוצמה גבוהה. גם במצבים בהם, במסגרת ניסוי, ביימו מצב של דחייה, המשתתפים לא יכלו להרגיע את עוצמת הרגשות שהתעוררה בהם, למרות שהובהר להם אחרי הניסוי שזה היה מבוים.
כיצורים חברתיים אנחנו תלויים ביחסים החברתיים שלנו מלידה ועד מותנו. אנחנו נולדים עם מכאניזמים במוח המאפשרים לנו ליצור קשרים חברתיים, למצוא שייכות, ולהימנע מדחייה. בעצם, ההישרדות של בני האדם תלויה ביכולות אלה. אנחנו נולדים חסרי אונים, חייבים שמישהו יטפל ויזין אותנו, ובהמשך הדרך, מנקודת מבט אבולוציונית, הישרדות המין האנושי תליה בחברות- והימנעות מדחייה. במהות, בחלקי המוח הקדומים ביותר שלנו, דחייה, פירושה מוות.
עולה השאלה- האם הימנעות מדחייה- הוא המניע המרכזי בהתנהלות האדם? האם כשאנחנו אומרים, “אנשים מפחדים מזה שלא יאהבו אותם” בעצם מה שמניע אנשים, זו אותה למידה אבולוציונית, של הימנעות מדחייה, כדי לשרוד? איך יודעים האם הימנעות היא המרכיב המשמעותי, ולא החיפוש אחרי? זה חשוב?
המוח שלנו- האופן שאנחנו מחווטים- מכוון אותנו להימנע מדחייה ולחפש קשר.
לכן בני האדם, עסוקים מאוד בבדיקת הערך החברתי שלהם. הרגשות הקשים מתעוררים כאשר אנשים מעריכים שהערך הבינאישי שלהם נמוך, או שיש סכנה פוטנציאלית.
אנחנו חיים אולי בתרבות שמקדשת אינדוידואליזם, ולא פעם נשמע אמירות כמו- “מה איכפת לך מה כולם אומרים”- או “חשוב מה אתה חושב ולא האם אחרים יקבלו את זה או לא”, ולמרות שאנחנו מסכימים עם ההערות האלה- האם זה בכלל אפשרי, בהתחשב בחיווט של המוח שלנו?
תחושות כמו פגיעות ,קינאה, בדידות, בושה, אשמה, חרדה חברתית ומבוכה אופייניים למצבים בהם אנשים חווים דחיה.
כששואלים אנשים על אירועים בעבר שלהם שהיו קשים במיוחד ועוררו רגשות קשים, אנשים מדווחים קודם כל על פרידות, חרם, וחוויות דחייה.
רגשות באופן כללי- מטרתם לכוון אותנו אל עבר פעולת שיש להם סיכוי לתרום להישרדות שלנו, ולהימנע ממה שמאיים- ומכיוון שדחייה נתפסת כמאיימת, במודע ולא במודע, היא מעוררת רגשות עוצמתיים. בעבר שלנו כבני אדם, נידוי חברתי, היה יכול לסכן חיים ולכן המוח שלנו מכוון להימנע מזה.
יש לנו חלקים במוח שמטרתם לקלוט איתותים חברתיים, כדי שנוכל להתנהג באופן שיתרום לחיבור וימנע דחייה.
החלקים האלה נקראים- ה:סוציאומטר” – והם בנויים כך שיעוררו תגובה לזיהויים- הקלים והקשים..
מחקר נוירו-מדעי- מלמד שפעילות הסוציאומטר מווסת על ידי הdACC dorsal anterior cingulate cortex
ו ה- anterior insula
אזורים אלה אחראים גם על כאב- ולכן אנחנו ממש מרגישים כאב- כשאנחנו חווים פרידה או דחייה.
אנשים שרגישים במיוחד לדחייה (על פי סולמות שנבנו לבחון זאת) מראים שיש להם פעילות יתר במקומות האלה.
על מנת לבחון את נושא הדחייה, ומיקומו במרחב הטיפולי, בחרנו להתייחס לרגשות השונים שנחקרו ונמצאו עוצמתיים כשאנשים חווים חווית דחייה.
פגיעות (hurt feelings)
ההרגשה הזו קשורה קשר ישיר- לתפיסה של ערך בינאישי נמוך. פגיעות, היא אולי “הרגש” של דחייה.
מתוך כל המצבים בהם אנשים מגיבים בפגיעות- הנובעת מחוויית הערכה בינאישית נמוכה- ביקורת היא הסיבה העיקרית. מסתבר שקוגניטיבית, אנשים לא יכולים להפריד בין “ביקורת” לחוויית ערך בינאישי נמוך. כמעט בלתי אפשרי.
ולכן ביקורת נתפסת כדחייה. זה מסביר גם מדוע כשאנשים פוגשים ביקורת, (לעומת משוב שמדבר על השפעת הפעולה ולא על האדם) הם מתקשים לעשות שינוי מתמשך, אלא במידה ומצליחים להתגבר על חווית הדחייה, פועלים רק כדי להימנע מכך, וגוררים רגשות קשים כלפי המבקר.
מה קורה למטופלים שלנו ולנו, כשאנחנו חווים ביקורת? האם להיות מטפל, מאפשר לנו להימנע מדחייה? יש פנייה, או דרך מערכת (ואז זה לא אנחנו אלה המערכת) או אלינו בקליניקה פרטית, מי שיודע מה קורה בחדר הוא מי שמקבל מאיתנו דיווח (מדריך) ושם יש המון קבלה והסבר למה שלא עובד) ומטופל- שאולי חווה דחייה כלפינו, תתמיד ניתן להסביר זאת על ידי “התנגדות”- או “חוסר בשלות” או מנגנון אחר…..המסגרת הטיפולית מאפשראת אינטימיות חד צדדית, שמאפשרת לנו אולי להימנע מדחייה. שאלות…..
קינאה:
נובעת ממצב שמישהו מניח שהאחר מעריך מישהו יותר מאשר אותו- מבחינת הערך הבינאישי.
בעיקר כשהם מניחים שהאחר אחראי לירידה בערך שלהם בעיני מי שהם חשבו שמעריך אותם בינאישי.-לכן קנאה מעוררת אנשים לפעול כדי להעלים את מקור הקינאה- כדי לשמור על מקומם במערכת הבינאישית- מלפני הופעת הגורם השלישי- כדי “להרוג” את הדחייה המאיימת.
זה מסביר למה כל כך קשה אחרי בגידה בזוגיות, אולי אלימות בזוגיות כשאחד מבני הזוג רוצה להיפרד, ומדוע הצורך שיבחרו בנו, כל כך משמעותי. ומה עם קינאה בין מטפלים? גורמים רבים שמטפלים באותו אדם? בין ההורה למטפל בילד, או הבן זוג שלא בטיפול? כמובן שמטפלים במודע אמורים לנטרל את כל אלה, אבל…שווה בדיקה…
בדידות וגעגוע לבית:
זה קורה כאשר יש חוויה שיש רק אנשים מסוימים שיכולים להעריך את הפרט בערך הבינאישי הגבוה- והם רחוקים, המקור לאישור שהם בעלי ערך בינאישי, לא נמצאים ויש צורך באישור הקונקריטי. הפרט למד- שרק האנשים הספיציפיים האלה יעריכו אותם ערך בינאישי, והם כמי שהם, לא יוכלו לחוות זאת עם אחרים, וודאי יחוו דחייה. עצם המרחק- יכול להיתפס כדחייה- ואם הם לא מצליחים לייצור קשרים בהם יחושו בעלי ערך בינאישי- הם לא יצליחו להתגבר על זה
זה לפעמים בא לידי ביטוי במשפטים כמו- “רק בבית אני מרגיש..” או הגורם המטפל “הוא צריך אותי, אני מבין אותו”. אנשים צופים שאחרים ידחו אותם, והגורמים המטפלים “מעודדים” תפיסה כזו. אנשים שחיים בקבוצות סגורות….שמתקשים לקבל אחרים לקבוצה, שמלמדים את מי שבקבוצה- שבמקום אחר- ידחו אותם, ובעזרת למידה זו, משאירים את המשתתפים בקבוצה במקומם…
ומה עם מטופל שלא מאמין שמטפל אחר יכול? ומה עם המטפל, שמתקשה להיפרד? האם זה פחד מדחייה?
ומה עם המטפל שפוחד שהמטופל יבין התנהגות שלו כדחייה?
.
אשמה ובושה
אנחנו נוטים לראות רגשות כאלה כשייכים למוסר וסופר אגו, אבל יש להם מקום מרכזי בדחייה. המחשבה של הפרט, שאולי הוא עשה משהו שתרם או השפיע על הדחייה החברתית- על הערך הבינאישי שלהם- בלתי נסבל.
ומתעוררת חווית אשמה גדולה. אנשים במצב כזה, יפעלו כדי להסיר את הדחייה. ינסו לפצות לתקן. והמטפל? והמטופל?
אנשים שנוטים להרגיש בושה – ימנעו כתגובה לחוויית דחייה שהם מניחים שהם אחראים לה.
(ההבדל בין אשמה לבושה- אשמה, היא על מעשה ספציפי שהפרט מזהה שעשה בניגוד לקוד המוסרי של התרבות הנתונה. בושה, זו חוויה שכל הקיום של הפרט, לא בעל ערך ולא ראוי, והקיום שלו מביש)
חרדה חברתית- ומבוכה
היא החרדה הנובעת מהצפייה שמתישהו תהיה דחייה כזו. והדחייה מעוררת חרדה קיומית.
מבוכה חברתית- שאחרים יראו את חוסר הערך הבינאישי שלי.
המטופל והמטפל, שההתנהלות שלהם היא כדי להימנע מדחייה. לדוגמא: לא מתעמתים, או מארגנים מראש, (כדי להיות בשליטה על הדחייה הצפויה) את הדחייה. יש מטופלים שבאופן לא מודע יעשו לא מעט, כדי שהמטפל ידחה אותם בסוף (תופעת הכמיהה – דחייה שהיא תוצאה של התקשרות לא מאורגנת)
מכיוון שההנחה שאנחנו עובדים על פיה בקבוצה הזו, היא שההכרות עם המפה האישית שלנו, היא הצעד הראשון תמיד להבנת הפעולות שלנו כמטפלים, ופענוח המפות של המטופלים שלנו, הלמידה עוררה לא מעט שאלות לגבי- מהי “מפת ההימנעות מדחייה” שלנו כאנשי מקצוע ופרטים, ואיך זה משפיע על העבודה הטיפולית שלנו ועל המטופלים שלנו.
