אחת ההנחות המקובלות בעולם הטיפול הוא שאיכות הקשר הטיפולי הוא מהותי לתהליך התרפויטי. ההתנסות בקשר בטוח, בנפרדות, ביטוי רגשי שלא מאיים וכו’, תורמים לאופן בו מטופל פוגש את עצמו ואת העולם. אלה איכויות שהיו אמורות להיווצר בקשרים הראשוניים עם האם והסביבה ובעקבות נסיבות החיים, לא נוצרו.
קיימות גם גישות המניחות שהמטופל יעבור את שלבי ההתפתחות הרגשיים שוב במהלך הטיפול, לכדי יצירת הבנייה מחודשת של מרכיבי אישיות ומנגנוני הגנה יעילים, או יצירת עצמי אינטגרטיבי ונוכח.
כך או כך, הקשר עם המטפל הוא כלי משמעותי בשינוי שהמטופל מבקש לעבור בעזרת טיפול.
מה יש בקשר הזה, שהופך אותו לקריטי? מה אולי מסוכן בו? מה מבחין אותו מקשרים אחרים? האם אכן מטפל אמור להתאהב במטופלים שלו? מה טיבה של האהבה הזו?
שאלות אלה עולות לא פעם במפגשים שלי עם מטפלים נפלאים, והחלטתי לזמן את קבוצת ה FNS, כדי לחקור יחד את הקשר הטיפולי. ההנחה היא שאם נוכל להבין את מהות הקשר הזה, נוכל להבחין מתי הוא מסכן את המטופל או את המטפל. אולי נוכל לבנות כלים שיסייעו למטפל לדעת מתי, הקשר תורם לטיפול, ומתי אולי הוא פוגע.
בחרתי להתחיל את החקירה שלנו, דרך עולם הארכיטיפים, ועולם הסמלים. זאת על מנת לאפשר לנו לא להחליק לתוך כל מה שאנחנו כבר יודעים ולמדנו על הקשר והתהליך הטיפולי, ולאפשר לנו להשתחרר מכבלי החשיבה הפרדיגמטית אל עבר הידע הקיים בחלקים הפחות מודעים שלנו. החלטתי שנפתיע אותנו!
התחלתי מהסמנטיקה שאף פעם אינה רק סמנטיקה. לתהליך הפסיכולוגי, שאני משתמשים בו כדי לעזור לאנשים, קוראים- טיפול. ולמרות קיומו של המילה- תרפיה, או פסיכותרפיה, בסופו של דבר אנשים אומרים- “אני הולך לטיפול”, “נפגש עם מטפל”, “אני מטפל ב”…ו”יש לי כך וכך מטופלים”. ואם מדובר בטיפול- הרי שהדמות המיצגת את הקשר הטיפולי הראשון והמשמעותי ביותר של האדם, הוא האם. מכאן שהחלטתי להתחיל עם בחינת ארכיטיפ האם, ומקומה בקשר הטיפולי.
בתרגום שלי את קארל יונג, חלק משמעותי מהאישיות שלנו, מהנפש, הוא הלא מודע הקולקטיבי. אותה מערכת של ארכיטיפים, תבניות מולדות שדרכן בני האדם חווים את העולם. אלה תבניות משותפות לכל בני האדם, והם הגרעין המשותף של האנושות. יונג טוען שהתינוק בא לעולם עם צפיה למערכת יחסים אימהית, ארכיטיפ האם, והוא משליך אותה על המציאות. אם המציאות, מתאימה לארכיטיפ, האדם יוכל לכלול אותו בעצמי והוא הופך לחלק אינטגרטיבי ממנו. בפועל האדם יכול לכבד את הצורך לקשר כזה, ולהכיר בכך שסופק. אם המציאות לא מתאימה לארכיטיפ האם, האדם יאלץ לעשות אחד משני דברים: להתכחש לה, או לחפש באופן סמלי אחרי מה שימלא את הארכיטיפ הריק.
כשהארכיטיפ מודחק, האדם יציג את עצמו בייצוג החיצוני שלו , כמי שמסתדר יפה ללא אם. זהו האדם, שלא זקוק לעזרה, מסתדר לבד, במערכות היחסים שלו הוא הקשוב, הדואג, המטפל ומזין אחרים, ובאופן לא מודע זה מבטיח שהצורך שלו לעולם לא יבוא לידי ביטוי. מתחיל להישמע מוכר?
אליס מילר טוענת בספרה, “הדרמה של הילד המחונן” שמטפלים רבים באים מילדות בה הילד עשה מאמצים חוזרים להענות על צרכים נרקיסיסטים של הוריו. הילד הרגיש תלוי בהורה, והיה חייב להיענות לצרכיו. זו התפאורה של תפקיד המטפל.
יש לא מעט סיבות מדוע אנחנו פונים למקצוע טיפולי. אחת הסיבות יכולה להיות כי זה מבטיח לחלק מאיתנו, שארכיטיפ האם, ישאר מוכחש, מודחק. כי אנחנו עסוקים בלהוות ארכיטיפ אם לאחרים. כי העובדה שאנחנו מטפלים, מנציח את מה שלמדנו על עצמינו ועל העולם- שאנחנו לא צריכים שיטפלו בנו, ושלטפל באחרים מאפשר לנו להמשיך להדחיק את הצורך.
איך זה משפיע על הקשר הטיפולי? אם המטפל צריך להיות האם המזינה, מה קורה למטופל? ולאמא שיש לו ובו?
אך ארכיטיפ האם אינו רק ארכיטיפ של דמות טיפולית. בתפיסה היונגיאנית, העצמי הוא סך הכל כל הקונפליקטים שבנו, כל החלקים. יש בנו יכולת לאהוב, כמו יכולת לשנוא. יכולת לחכמה וכמו לטיפשות. מכאן, שגם בארכיטיפ האם יש קונפליקטים, חלקים מנוגדים. זוהי האם האוהבת והנוראה.
בחיפושים שלי אחר החלקים השונים של ארכיטיפ האם, מצאתי 4 מרכיבים. האמא הגדולה, האמא הטובה, המכשפה, והטורפת. בקבוצת ה FNS בדקנו יחד, את המרכיבים הללו, וכיצד הם עלולים לבוא לידי ביטוי בעבודה שלנו ובקשר הטיפולי.
האמא הגדולה:
ארכיטיפ האם שקשורה בעולם הבראשיתי. שמסמלת את היקום, שבא לפני החושך, הרחם ממנו נוצר העולם. האם הכל יכולה, הלא ידועה, שרואים בה סמל לכמיהה לגאולה, מיכל ומכילה, שמעגל החיים תלוי בה.
חדר הטיפול יכול לסמל חוויה של רחם, של מקום מזין, סגור ומוגן מפני העולם, שרק האם המטפלת בעובר המטופל המתפתח, נמצאים. היציאה מחדר הטיפול, הרבה פעמים נחווה כניתוק מאותו מקום מזין ומכיל, כל פעם מחדש. השימוש החוזר במונח “הכלה” במרחב הטיפולי- מרמז על האפשרות להחזקה רחמית כזו. מטופלים רבים באים לטיפול בחיפוש אחר גאולה, מכאב, מהחיים הבלתי נסבלים שהם לעיתים חווים. הם לעיתים מתייחסים לטיפול כמה שמחזיק עבורם את מעגל החיים, האפשרות לקום בבוקר (להיוולד) להתמודד עם היום יום (לחיות) ולהתנתק בסוף היום (למות). האם אלה מושגים סמליים או רגשיים שתורמים לטיפול? האם למטפל יש חלק ביצירתם? האם המטופל משליך על המטפל והחוויה הטיפולית את ארכיטיפ האם שלו, שלא התממש במציאות חייו? האם המטפל מעודד זאת? האם יש דבר כזה “הכלה” או שמא אנחנו אמורים לעזור למטופל לקבל, שמה שלא מצא אי שם בתחילת חייו בקשר האימהי, כבר לא ימצא, ועליו לנחם חלקים אלה, לכבד את מקומם בחייו, ולדעת שהוא זה שכבוגר יכול לראות את עצמו, להראות את עצמו לאחרים, ולדאוג לספק את צרכיו?
האמא הטובה:
זו הפיה הטובה, הנקבה הקסומה היודעת, החכמה, שיש בה ידע רוחני שמעבר להגיון, בעלת אינטואיציה, שמזינה ומטפחת גדילה. בספרות היא מופיעה כפיה הטובה, כמו בסיפור סינדרלה. בוורסיה של דיסני, היא הופכת את כל מה שדהוי ואומלל בחייה של סינדרלה, לקסום ומלכותי( reframing) רואה בסינדרלה את הנסיכה שבה ומאפשרת לה על ידי קסמיה להגיע לנשף , משאת חייה. ואולי זה כמו בשעת טיפול, שבו המטפל רואה במטופל את האדם המופלא שבו והמטופל מרגיש שהוא בנשף והוא מרכז העולם, וכשמגיע המפגש הטיפולי לסיומו , כמו צלצול חצות, הוא חוזר להיות סינדרלה…שחייבת להוכיח שהיא בעלת ערך, ולעולם לא תצליח לנצח , אלא בעזרת הפיה והקסם, את האמא החורגת. המטפל, מחזיק בנעל הזכוכית, והמטופל בכל פעם מחדש, מודד את הנעל, עד שהוא מבין שהוא אכן ה”נסיכה” ויכול לצאת לנשף של חייו. אבל אם המטפל הוא הפיה הטובה, האמא האמיתית, היא אמא חורגת…איך זה משפיע על התהליך הטיפולי? מה זה אומר על התלות של המטופל, או הכוחות שהמטופל מעניק לנו או אנחנו מבטיחים לו? מה קורה כשהמטופל מגלה, כמו בקוסם מארץ עוץ, שמאחורי הפרגוד, יש אדם, והוא לפעמים קטן? שגם הוא רוצה להגיע הביתה, או לנשף, ועושה א זה דרך המטופל שלו? כמה קיימת בנו פנטזיה של להיות למטופלים – פיה טובה, לעומת האימהות החורגות של חייהם?
האמא האוהבת הנוראה:
מכיון שיש בעצמי שבנו, את כל החלקים הנמצאים בקונפליקט האחד עם השני , לא יכולה להיות רק האמא הטובה. לכן בארכיטיפ האם יש גם חלקים שהם בקונפליקט עם האמא הגדולה והאמא הטובה. אלה הם האמא המכשפה והאמא הטורפת. השגת העצמי, באה מתוך היכולת לקבל שיש בנו את כל החלקים, האמא האוהבת הנוראה.
האם אנחנו כמטפלים יכולים לקבל את החלקים האלה בנו, בקשר הטיפולי? מה משמעותם בטיפול? איך זה ישפיע על יכולת המטופל לראות באמא האמיתית ובעצמו, את האמא הנוראה והאוהבת?
מה קורה כשאנחנו לא יכולים לקבל את האמא הנוראה שבנו?
האמא המכשפה:
בעלת כוחות, חיה מחוץ לגבולות החברה, דרכיה נוגדות את הסופר אגו החברתי, היא מאתגרת את הדחף לקונפורמיות, מרשה לעצמה את מה שאחרים לא מרשים לעצמם, מזינה את עצמה בדרך לא מקובלת (אוכלת אחרים, דמם של אחרים) , אנשים צריכים אותה גם אם לא מודים בכך, כשיש משבר והדרכים הקונבנציונליות לא עובדות, והיא בעלת ידע על העולם שמעבר, ועל חלקיו האפלים של העולם.
גם מטפלים מיחסים אל עצמם, ואחרים מיחסים להם, כוחות. יכולת הקבלה ללא תנאי, פעמים רבות נוגד את הסופר אגו החברתי שממנו מגיע המטופל (והמטפל). יש בעולם הטיפול ובמטפלים הכרה שהם יכולים להיות חיוניים, אך רק כשמגיע משבר והפרט לא יכול להתמודד עם אסטרטגיות ההישרדות הרגילות. פעמים רבות מתנגדי הטיפול הגדולים ביותר, יפנו אל אנשי טיפול, ממש כמו שמלכים בעבר פנו בסוף אל מכשפות, כשכלו כל הקצים….. פעמים רבות טוענים כנגד אנשי הטיפול שהם מעודדים נונקונפורמיות כשהם תומכים בבחירות שמשרתות את הפרט ולא בהכרח אתת הסביבה שלו. יש רבים שמיחסים להם יכולות רנטגן, כוחות אפלים… כאילו הם יכולים לראות לאנשים, כי הם אנשי טיפול. האם יש משהו בארכיטיפ האם המכשפה שמטפלים “מטפחים” באופן לא מודע? האם זה מאפשר סוג של כוח? איך זה משפיע על טיפול? על זה שרק המטפל יכול להטיל את הכישוף הנכסף?
האם הטורפת:
זו האם שמכלה את ילדיה באופן פסיכולוגי ורגשי, ומטמיעה בהם תחושת אשמה על נפרדות. ילדיה תלויים בה. היא עושה זאת באופן אוהב כל עוד ילדיה נענים לצרכים שלה. היא עצמה פוחדת להיות לבד, ויש לה צורך תמידי להיות עם אחרים- היא כמו סם, והיא מונעת גדילה. היא ניזונה מההזדקקות של ילדיה. הסיפור של עמי ותמי דוגמא נפלאה לזה, וכמובן האמא ברפנזל, ובגרסת דיסני לאחרונה – TANGLED. https://www.youtube.com/watch?v=-7jWt3JvJto
אנחנו מזהים את האמא הטורפת בתיאוריהם של מטופלים, או בהם, אך האם יכולה להתגנב, ארכיטיפ האם הטורפת גם לקשר הטיפולי? האם קיים בנו חלק במטפל שזקוק למי שיזדקק לו? האם יש מטפלים שאינטימיות קשה להם, והאינטימיות החד צדדית של טיפול מספקת להם צורך כזה? האם מטופלים שנשארים בטיפול כמה שנים, אולי נענים למטפל “טורף”? האם זה מהוה פיתוי עבורינו?
כל אלה שאלות לא פשוטות. גם אם אנחנו יכולים לזהות חלקי ארכיטיפ האם שבנו שעלולים להזיק למטופלים שלנו, ולנו, איך נזהה אותם? בפגישה הבאה, ננסה לבחון כלים אפשריים לבדיקה כזו, וכמובן שנצטרך להתמודד עם ארכיטיפ האם שבנו, והאמא שפגשנו דרכה….ונמשיך לבחון את השאלה המהותית- מהו הקשר הטיפולי?
