daria-shevtsova-k_RYBedEvDw-unsplash.jpg

מפגשים לאנשי מקצוע

Keren signature_edited.png

מפגשי למידה

כמטפלים, אנחנו תמיד צריכים לשאול את עצמינו מה הילד שבנו מחפש

Line_edited.png

במרחב הטיפולי

Image by Jordan Encarnacao

סיכום מפגש FNS

איך יודעים כשהכל נגמר?

כדי להבין את מושג הסיום- הבאתי 2 קטעים שדנו בהם:

  • "סיום טוב דיו מתרחש כאשר המטפל והמטופל חשים שהמטופל מודע דיו, בעל היכרות עצמית טובה למדי, ובעל יכולת מספקת להתמודד עם מצבים חדשים ולהגיב בדרכים חדשות ואדפטיביות נוכח לחצי חיים שונים. כפי שניסחה זאת פעם מטופלת שלי: "אני יכולה להיפרד עכשיו, כי אני עם 'פסיכולוגית כיס'. את בתוכי, וכשארצה אשלוף אותך ואתייעץ איתך".

            מתוך מאמר של שרון פלגי, פסיכותרפיסטית

  • הגישה ההתייחסותית, הרואה בעצמי של האדם 'עצמי מרובה' המשתנה לאורך זמן, מפרשת את תהליך הסיום בטיפול כדרך שבה 'עצמיים' שונים מגיעים להיפרד: "תהליך הסיום איננו רק דרך ארוכה לומר שלום. סיום שנוצר כך טומן בחובו הרבה אמירות שלום – המון המון אמירות שלום – בין מצבי עצמי שונים, מתקופות התפתחות רבות, מטראומות שונות וצמיחות שונות. כל אמירת שלום ראויה לתשומת הלב שלה, כל אחת שונה, כל אחת אוגרת בתוכה לא רק את הפוטנציאל לגדילה, ליציאה החוצה ולשחרור, אלא גם להתאבלות, ייאוש והתפרקות"

          (ג'ודי דיוויס, פסיכואנליטיקאית בת זמננו (Davies, 2005), עמ' 794, תרגום חופשי)

 

לגבי הקטע הראשון, למרות שהיכולת להסתגלות נשמעת המקום אליו היינו רוצים שאדם יגיע אליו, לא ברור מה הקרטריון ליכולת הזו. מה הכאוס שעל מטופל להתמודד עימו על מנת שיוכל להגיד שהוא מסוגל לנוע בין כאוס וסדר באופן שמאפשר לו לממש את יכולתיו?

התיאור של שרון פלגי בו מטופלת, "לוקחת" אותנו איתה כדרך התמודדות, מעורר שאלות. האם זה תהליך, כמו אוביקט מעבר שבסופו יש הפנמה של למידה שהתרחשה בתהליך הטיפולי, או תלות חיצונית שנותרת?

מתוך הקטע של ג'ודי דיוויס, עלתה השאלה, האם מהרגע הראשון שמטופל נכנס למפגש עם מטפל, הוא מתחיל להיפרד מאסטרטגיות ההישרדות שהיו לו, כמו להתמודד לבד, או לא לתת אמון באחרים, או החוויה שהוא לא בעל ערך מעצם קיומו?

האם התהליך הטיפולי הוא רצף של פרידות מהאמונה שאין לנו בחירה, ביחס לסיפור שלנו או דרכי ההתנהלות שלנו בעולם?

ואולי הפרידה, הסיום של המפגש הטיפולי הוא רק שינוי באופן שמטפל ומטופל ממשים את הקשר שנוצר, כי מפגש משמעותי עם אחר, לא נעלם, ורק האופן שאנחנו ממשים אותו משתנה.

במפגש, בחנו לא רק את הניסיון שלנו כמטפלים, אלא חוויות שלנו כמטופלים, כדי לבחון מה קורה בסיום טיפול, מה עבד לנו כמטופלים, ומה לימד אותנו לעשות אחרת, עם מטופלים שלנו.

אחת הלמידות החשובות ביותר, היא הלמידה, שאין דרך אחת שמתאימה לכל מטופל, או לכל מטפל. אין פרוטוקול נכון. לכל מטפל יש תפיסה טיפולית , על פיה הוא צריך לבחון, מתי נכון למטופל שלפניו לסיים טיפול. וכפי שנעמי המשתתפת היקרה תיארה: ככל שהיא לומדת ופוגשת מורים ומטופלים, היא יותר ויותר מוצאת שחשוב ללמוד להפריד בין הצורך של המטפל לסיים או להמשיך טיפול, ובין מה שנכון למטופל שנמצא איתו.

ללמוד להבחין בין צרכים ,פחדים וחוסר הבטחון שלנו, לבין הכוחות של המטופל להמשיך לגדול בדרכו.

להרשמה לקבוצות הדרכה, לחצו כאן

KerenAdorian@gmail.com

Line_edited.png