טלפון לבירורים: 050-7800557 , דוא”ל: KerenAdorian@gmail.com

החושך והעצמי, ומה שביניהם במרחב הטיפולי.

סיכום FNS שישי 8/1 בנושא- החושך והעצמי, ומה שביניהם.

כל תיאוריה , שמנסה להסביר את נפש האדם, נכתבה על ידי בן אנוש. לכן אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאישיות של הכותב וסיפור חייו השפיעו על התיאוריה. אריקסון כתב תיאוריה שעוסקת בזהות, והוא עצמו נולד לאם יהודייה ואב נוצרי, וסבל מבעיות זהות בילדותו. יונג שבכלל רצה להיות ארכיאולוג, ועוסק בארכיטיפים , ופרויד שאימו היתה 20 שנה צעירה מאביו, והיתה קשורה אליו במיוחד, והוא מעלה את תסביך אדיפוס כמרכיב מרכזי בתפיסתו….

אם נקבל הנחה זו, שתיאוריות, אינן נקיות מעמדות והשפעות, הרי שיש מקום גם לנו, לבחון את התיאוריות שלנו לעומק, כי הן מכריעות ביחס לאופן שאנחנו מטפלים, ובאופן שאנחנו מובילים או לא, מאפשרים, ושומעים את המטופלים שלנו.

ואם בתיאוריות ובני אדם עסקינן, הרי שכל תיאוריה, כל תפיסה, מונחת על עמדה פילוסופית מסוימת, לגבי בני אדם, לגבי העולם. אם נביט לתוכן, נמצא גישות שמניחות שבני אדם רעים מנעוריהם, והחברה יוצרת מסגרת שמאפשרת קיום חברתי ומתקנת (סופר אגו). יש גישות שמניחות שהאדם טוב מנעוריו, ואם נניח לו הוא יהיה טוב, ויתפתח כפי שהוא צריך (הגישה ההומניסטית). יש תיאוריות שמניחות, שאנחנו לוח חלק, והמפגש עם העולם, או עם דמויות משמעותיות הוא שמעצב אותנו (ביהביוריסטים).

כך או כך, יש בכל אלה עמדות פילוסופיות. והן כולן מתייחסות לשאלה, של סדר וכאוס. האם האדם הוא בעל סדר מובנה, מולד, שהאופן בו הוא פוגש את הכאוס, העולם הלא ידוע לו, מכתיב את אישיותו? או האם האדם הוא כאוס, לא ידוע, שהתגובה שלו לסדר שקיים מחוצה לו, משפיעה עליו? האם מה שמכתיב את מי שאנחנו, הוא סדר פנימי – העצמי? או האם הסדר הוא חיצוני ? האם טבועה באדם התפיסה שאם יש סדר, מישהו אחראי עליו- פנימי: העצמי. חיצוני : גורל, אלוהים? האם הוויכוח הוא בין מאמיני הסדר, לעומת מאמיני הכאוס? או הפנימיים או החיצוניים?

אלה שאלות פילוסופיות ומחקריות שקיימות והוויכוח ביניהן עתיק יומין. ועדיין, נדמה לי שאנחנו מחויבים לחקור, לא “מהי הגישה הנכונה”, אלא מהי גישתינו, האם אנחנו בוחרים בה במודע, ואיך היא משפיעה על העבודה הטיפולית שלנו.

השאלות הפילוסופיות עלו מתוך, העבודה שלנו בנושא החושך. הנחנו הנחה, שחושך נוצר כשאדם, לא חווה מפגש עם אחר משמעותי, שמהדהד את קיומו. כי האחר לא קיים לעצמו, או לא רואה את הילד שהוא אחראי עליו.

אם אין מי שיהדהד את הילד, הוא לא יודע על קיומו. והוא יכול להתקיים רק כשהוא “מתערבב עם אחרים” או “מתנגד לאחרים” אחרת הוא בחושך. האור לא שלו. הוא מביא לטיפול את החושך הזה, ואולי אנחנו יכולים להבטיח לו רק דבר אחד. שאנחנו מבינים בחושך, לא מפחדים ממנו, ואנחנו יודעים לצאת ממנו ובטוחים שהוא, המטופל, קיים, למרות שהוא לא בטוח בזה. שאנחנו יודעים שאין בחושך שדים. ויכולים להסביר לו שכשלא ראו אותו ונעשה לו חשוך, זה כי מישהו לא היה יכול לראות אותו, ולא כי היו שדים, או דברים רעים בו.

מיכל תארה תהליך עבודה קבוצתית בזום, בו ביקשה ממשתתפים להחשיך את החדר שישבו בו, ולהאיר את עצמם, באופן שיבחרו. זה יצר מאין תמונה, קלף, של כל משתתף בריבוע שלו בזום, ו”הקלף” יצר “חומר” נפלא לעבודה, על החושך, הואר, העצמי ועוד אינסוף אפשרויות.

בעצם אנחנו מדברים כאן על עצמי. על גילוי, חשיפת, מפגש עם העצמי שלו. האוטנטי? האם העובדה שהוא היה ילד מרצה כדי לרצות, לא חלק מהעצמי, “האמיתי”? האם יש דבר כזה עצמי כוזב, או אמיתי? האם נועדנו להיות משהו, ולא נהיה כי החיים לימדו אותנו שאנחנו אחרים, או לא יכולים? או האם אנחנו סך הכל של כל החלקים, וחלק מהם באו לידי ביטוי במפגש עם עולם מסוים, אבל יש אפשרות שנוכל להביא עוד המון חלקים, והלא ידועים והידועים, הם העצמי?

החלטתי הפעם, לא ללכת לדברי חכמים, ולהביא לכם תיאוריות שונות ביחס לעצמי, אלא לבקש מכם, להמשיג, על פי שאלות שנתתי, את התפיסה שלכם לגבי העצמי. יש לזה בעיניי חשיבות מכרעת, כי היא מכתיבה את התפיסה שלכם את המטופלים שלכם, ואת התפיסה שלכם לגבי מה תפקידכם.

השאלות היו:

  • מהי ההגדרה שלכם ל”עצמי”
  • ממה הוא מורכב?
  • האם הוא מתפתח?
  • מה משפיע על ההתפתחות שלו?
  • כיצד הוא בא לידי ביטוי?
  • האם יש עצמי אמיתי ועצמי שלא?
  • מה מאפשר שינוי במבנה שלו?
  • האם אנחנו נולדים עם עצמי שלם שלאורך החיים חלקים שלו באים לידי ביטוי, אבל זה אותו עצמי?

 

השאלות והתשובות הנפלאות שהתחלתן להעלות, מתוך העבודה (הקצרה..) הובילה אותנו לשאלות הפילוסופיות. כי חייבים לשאול את השאלה- האם אולי אין “עצמי” וזה הצורך של האדם לסדר, אל מול הכאוס שיצר את המונח הזה? או האם יש עצמי, וזו שאלה של נקודת מבט על איך מסתכלים עליו?

אפשר לפתור את זה ב- מה זה משנה? זו אמונה, לא אמת. אבל מה שקריטי כאן, הוא ההבנה שיש משהו, שהוא אמונתי, תפיסתי, שמנחה את העבודה שלנו עם נפשות של אחרים. זה מנחה את הגישה שבחרנו לעבוד בה, ואילו מחקרים וספרים אנחנו קוראים. וזו אחריות עצומה. זה חלק משמעותי אולי, מיצירת מפת המטפל שלנו, ומציאת קול המטפל שבנו.

לקראת הפגישה הבאה,  (22/1) ביקשתי שתנסו לשים לב ולחשוב על מהי העמדה שלכם, ואיך זה בא לידי ביטוי בעבודה שלכם. אני בטוחה שמה שתמצאו, יהיה אוצר להמשך החקירה ולמידה!!!!!

ואולי זה עובד כך: אנשים הם בעלי ערך מעצם קיומם. חושך ואור הם רק מה שמאפשר לנו לראות אותם. אותנו.

אולי ה”עצמי” הוא מיכל לאינסוף שבנו, כי אחרת זה לא נתפס. ואולי, אנחנו מגלים את החלקים בנו, במפגש עם המציאות הנתונה שלנו. ואת החלקים האלה יש לכבד. ולזכור שזה לא אומר שזה מי שאנחנו. אלא שזה מלמד את מה שכבר פגשנו בנו עד היום. ויש עוד אינסוף לגלות. ויש חלקים שלא ראינו, כי היה חשוך, וחלק לא ראינו, כי עוד לא היתה לכך הזדמנות.

And the again maybe not…..

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן