הספר “מילים שלא נתנו לנו” התחיל כאסופת פוסטים בפייסבוק, מתוך ניסיון לשתף אנשים ולעורר לחשיבה על חלקים נפשיים שפחות מדברים עליהם. אט-אט זה הפך להיות פוסט יום שישי בבוקר, שאנשים מחכים לו וכותבים לי בעקבותיו .
לבסוף החלטתי לקבץ את הפוסטים לספר כדי לעזור לאנשים להאמין שהם ראויים מעצם קיומם, גם אם לימדו אותם אחרת.
“ורק את האמת היחידה שיש
שכחו לספר לו.
שאנשים הם בעלי ערך
מעצם קיומם.
שמותר להם
לרצות,
להצטרך,
לקחת,
ולהחזיר.
וגם לא.
כך.
וזו, אקסיומה”.
מילים שנתנו לי ...
“שיריך, פוגעים בול, במקומות הנכונים, הרגישים. אחד הדברים בתכני כתוביך שאני אוהבת במיוחד, הוא הצגת הנפש, נפש האדם ללא כחל וסרק. הצגת האדם על יכולותיו וחולשותיו. ותמיד תמיד עם אופטימיות עדינה הנמשכת כחוט זהב דקיק, בין ידיך המושטת אליו לעזרה, ובין הדרך שהוא צועד בה. בתחילה צעדיו מהוססים וזהירים, אולם אח”כ ביתר ביטחון כשהאופק נפתח. זה מאפשר את ניתוק חוט הזהב, וטוויתו למקום אחר, לנפש אחרת”.
רונית יהל
