“שיריך, פוגעים בול, במקומות הנכונים, הרגישים. אחד הדברים בתכני כתוביך שאני אוהבת במיוחד, הוא הצגת הנפש, נפש האדם ללא כחל וסרק. הצגת האדם על יכולותיו וחולשותיו. ותמיד תמיד עם אופטימיות עדינה הנמשכת כחוט זהב דקיק, בין ידיך המושטת אליו לעזרה, ובין הדרך שהוא צועד בה. בתחילה צעדיו מהוססים וזהירים, אולם אח”כ ביתר ביטחון כשהאופק נפתח. זה מאפשר את ניתוק חוט הזהב, וטוויתו למקום אחר, לנפש אחרת”.
רונית יהל