במהלך העבודה שלנו במרחבים טיפוליים, מבלי משים, אנחנו מפתחים תיאוריות משלנו. שפה טיפולית, תפיסות ואבחנות. במפגשי ה FNS אנחנו בודקים את אלה, חוקרים אותם, ומגבשים כלים חדשים ומרחיבים תפיסות קיימות.
הפעם, עסקנו במונח שנולד בחדר הטיפול שלי, “יתמות נרכשת“. המושג עצמו נוצר בתיאור שאישה נפלאה נתנה באחד מרגעי התובנה שלה. מתוך הבנה שחוותה הורות נעדרת, חסרת נוכחות רגשית, היא צעקה מתוך כאב גדול- “אני הייתי יתומה”. מעבר להגדרה הקשה, שהפכה למיכל עבור המשך העבודה שלנו, היא עוררה בי מחשבה. האם, קיים מצב, של יתמות נרכשת?
האם קיים מצב קיצוני בו החוויה הרגשית יכולה להיות של יתמות, ואדם יסבול מתופעות דומות למי שיתום בפועל? האם יתכן, ואנשים שחוו הורות, בה ההורים אינם נוכחים רגשית באופן קיצוני, הם אלה שנגדיר כבעלי “יתמות נרכשת“?
ואולי זו גרסה של התקשרות לא בטוחה?
מתוך הבנה שיש בהגדרה כלי, טיפולי ותפיסתי למטפל ולמטופל, יצאנו לבחון את המונח הקשה הזה.
הבדיקה נעשתה בשני אפיקים. קודם, בחנו מה המחקר אומר על השפעת יתמות על התפתחות ילדים, והשווינו לאותם מצבים שקראנו להם – יתמות נרכשת. ואחר כך בדקנו את זה מול המפה הטיפולית שלי.
במחקרים שנעשו בשנים אחרונות, נמצא כי בעולם המערבי יש מעט מחקרים על יתומים, (אבדן שני הורים, ולא מחקרים על התמודדות עם אבדן הורה). יתכן והיעלמם של בתי יתומים כמסגרות מוסדיות תורם לכך. רוב המחקרים העדכניים הם ממדינות העולם השלישי. (לא התייחסנו לממצאים של עיכובים התפתחותיים וקוגניטיביים, אלא לממצאים הקשורים לעולם הרגשי של הנבדקים.)
מהממצאים עולה רשימה של תופעות שמאפיינות ילדים שהתייתמו בגיל צעיר:
קושי בביטוי רגשי וזיהוי רגשי: זיהינו שיש מטופלים, שחוו היעדרות רגשית קיצונית של הורים, ומתקשים בביטוי רגשי, עד כדי שהם יכולים לתאר חוויות קשות, בניתוק רגשי מוחלט. כשהם נשאלים לגבי רגשותיהם, הם מתקשים לזהות את הרגשות שלהם, ונדמה לעיתים, שהם לא מבינים, לא חווים חוויות רגשיות ביחס לעצמם. הם לומדים במרחב הטיפולי, שפה לחלוטין לא מוכרת להם.
התנהגות של הימנעות- העדר יזמה : מטופלים אלה, מגיבים, פועלים מול מניעים חיצוניים. וכשהם פועלים ממניע פנימי, יש אשמה גדולה. פעמים רבות החוויה שלהם היא, של חוסר אונים גדול אל מול מצבי החיים שלהם, או לחילופין גרנדיוזיות מאכזבת. כאילו היו אמורים להיות משהו גדול , והם חסרי אונים באשר למימוש של גדולתם.
תפיסה עצמית נמוכה: מטופלים אלה נחווים לא רק כבעלי תפיסה עצמית נמוכה, אלא כחסרי תפיסה עצמית בכלל. ריק גדול שהם פוחדים לפגוש. (הרחבה בהמשך)
אבל מתמשך, דיכאון, חרדה: רוב המטופלים, ששייכים לקבוצה זו, הגיעו לטיפול בעקבות סימפטומים שנופלים תחת הכותרת של תופעות אלה, אך לא קראו להם “בשם”. קשיים בתפקוד, חוסר תאבון, מתח וחוסר שינה.
קושי בשייכות: חלק גדול מהמטופלים הללו, מוצאים עצמם, עופות זרים בסביבה החברתית שלהם. מגדירים את עצמם כשונים, לא מובנים, במשפחה, בסביבה החברתית או מקצועית.
כשבדקנו מטופלים אלה, אל מול המפה הטיפולית, התחלנו בבדיקת דפוסי ההתקשרות שלהם. שאלנו, האם מדובר בדפוס התקשרות נמנעת, ניתוק? בניתוק, או הימנעות, חייב להיות ממי להתנתק, ממי להימנע. ביתמות, הדמות ההורית איננה. עצם ההימנעות, או הניתוק, היא פעולה אקטיבית. הילד קיים, והוא מנותק מההורה. נמנע מהמפגש הרגשי הכואב. אבל ביתמות, אין ממי להתנתק. ההורה לא רק לא מהדהד את הילד מבחינה רגשית, הוא מת. ילד שחווה חוסר הדהוד כזה, לא יודע על קיומו שלו מבחינה רגשית, הילד חווה הורה “מת” והוא חווה עצמו באופן דומה. הוא לא נמנע ממשהו כואב. הוא לא יודע שיש שם כאב, כי הוא בעצם “לא קיים”. (מכאן הקשיים בביטוי רגשי או זיהוי רגשי) מי שרכש יתמות, לא היתה לו שליטה על זה. הוא לא יכול לעשות משהו. הוא מול – “אין”. והוא, איננו.
במונחים של מעגל החיים הקטן (נספח 1) אלה אנשים שבעצם, לא נולדים. העצמי, יתום. הם חווים עצמם, כריקים, עונים לתיאור של “מסיכה חרדתית”. אנשים שמשקיעים המון אנרגיה במסיכה, בפרסונה, מתוך פחד גדול שיגלו את מה שעבורם הוא אמת “שאין בפנים כלום”. לעיתים קרובות, הם מתארים עצמם במונחים גדולים באופן גרנדיוזי, כהיפוך תגובה לחוויית הריק בפנים.
הזהות הריקה, העצמי היתום, לקח אותנו להגדרות של גיימס מרסייה, לגבי קבוצות זהות. ובין חסרי גיבוש, משועבדים, בעלי אורכה ומגובשי זהות, נדמה שהם מתאימים לקבוצה של חסרי הגיבוש. אנשים שלא חוו משבר זהות ולא התחייבו לזהות כל שהיא. הם בנזילות פסיכולוגית. הם יתאימו עצמם לסביבה, “ילבשו” את הסביבה, כמעט כמו הארי פוטר, לובשים זהות כדי להיות קיימים, אבל לעולם מרגישים ריקים בפנים.
יתומים, עם כל הכאב, יכולים להגיד, אני יתום. הם יכולים לפנטז הורה, להמציא סיפור, למקד רגשות כמיהה או כעס אל ההורה המת. אבל ביתמות נרכשת, ההורים קיימים. והם בחוויה מתמשכת של האמירה “לא קרה כלום” שנאמר לילד כשהוא בוכה, והמבוגר מבטל את החוויה של הילד…..הם חווים הורים שאינם, אבל הם בפועל ישנם והעולם אומר- “לא קרה כלום”.
ברוב המקרים, מהתיאורים שלהם עולה, שהוריהם “יתומים” בעצמם. שהעיסוק המוגבר בעצמם, וחוסר היכולת “לראות” את הילד, היה מסיבה דומה, יתמות נרכשת של ההורה. אם “ההורה” לא קיים רגשית, הילד לא יכול להתקיים, להיוולד רגשית. העברה בין דורית, בעצבונה הגדול.
מה זה אומר עבור המטפל?
שבזהירות גדולה, אם אנחנו מתארים יתמות נרכשת כתופעה בה “העצמי” לא נולד, המרחב הטיפולי הופך לסוג של אינקובטור….. אנחנו לא הופכים להיות ההורים החילופיים, לא אנחנו המולידים, אלא המיילדים. חלק ממרחב המאפשר להם, לגלות את החלקים בהם, שלא נולדו . לעזור להם ללמוד את קיומם דרך המפגש איתנו. להיות להם הד. עלינו לזכור, שהם בנזילות פסיכולוגית, ועלולים להיות מאוד מרצים, מטופלים טובים. שהפחד מ”להתקיים” עלול להקשות עליהם “להיוולד.”
בתהליך של יצירת נפרדות, האדם צריך “להרוג” את ההורה הארכיטיפי, כדי לגלות שיש שם אדם על כל חלקיו, ושהוא עצמו, אדם נפרד. היתום , גדל לתוך אין. התהליך שלו אחר. אין לו את מי “להרוג” כדי להבחין בעצמו.
במפגש המרתק, בו הפכנו ברעיונות אלה, דיברנו על אנשים מרגשים שעבדנו איתם וניסינו לזהות האם ההגדרה הזו יכולה לתרום לנו ולעבודה עם מטופלים. הבנו שיש לנו עוד הרבה מה לחקור בנושא, ולהבין את המנעד של יתמות “נרכשת”. זה מושג שעוזר להבין מטופלים ייחודיים אלה, ולהתוות דרך לעבודה איתם. לסמן כיוון, וממה עלינו להישמר.
1.מונח שנוצר במפגש במהלך השנה, אחרי שתיארנו, שכמו מעגל החיים הגדול, בטבע, של לידה, חיים, ומוות, בכל התרחשות, בכל יום, יש מעגל חיים קטן. אתם קוראים את המאמר הזה, נולד כאן מפגש ביניכם ובין החומרים המוצגים כאן, במהלך הקריאה, החוויה קיימת, ועם סיום הקריאה, החוויה תמות, ויישארו בכם התרשמויות או חוויות, אבל החוויה עצמה “מתה”. בכל יום אנשים אמורים להיוולד עם תחילת היום, לחיות את היום, ולאפשר לו למות בסוף היום. אבל יש אנשים שאין להם מעגל כזה, והם או לא יכולים להיוולד, (והם כבויים- מנותקים) או לא מצליחים למות, ומתקשים להניח לדברים, בדריכות מתמדת.
