לפעמים כשאנשים מנסים לנחם, הם אומרים: זה לא סוף העולם. זה יעבור. תהיה עוד הזדמנות. תסתכל על מה שיש. תראה כמה. זה לא כזה נורא.

החשבון, לא מנפש בא. אלא מסדר. מהבדיקה האינסופית האם היינו טובים, צודקים , נכונים, מספיק. האם היינו רעים, חוטאים, טועים , מדיי. האם היינו בסדר.

זה הגעגוע , שנשמט בקצה העצב. שזולג לתוך תנועת הנשימה. פנימה לחיים, החוצה לתהום. זה הכאב שאין לו מנוח. שמעבירים אותו מהמיטה לשולחן. מהשלחן למדף.

כל אדם צריך חוף מבטחים. מקום אחרי סערה, מקום לפני מסע. מקום ללכת בו, נפש יחפה. לא לכולם יש. יש שנולדו בלב ים. בעין סערה

איך יודעים אם זה מספיק? שאין שם עוד? טוב יותר? איך יודעים אם נשארנו , כי זה באמת נכון, או רק כי זה בטוח? איך

לא חשוב. לא חייבים. אני אסתדר. זה בסדר. לא רציני. בקטנה. לא סיפור גדול. סתם. אני יכול בעצמי. הכל טוב. לא נכון. כי כשאני מתקשה