טלפון לבירורים: 050-7800577 (עפרית) , דוא”ל: KerenAdorian@gmail.com

פוסט יום שיש בפייסבוק, התחיל מתוך ניסיון לשתף אנשים ולעורר חשיבה על חלקים נפשיים שפחות מדברים עליהם. אט-אט זה הפך להיות “פוסט יום שישי בבוקר”, שאנשים מחכים לו וכותבים לי אחריו. הפוסטים שנכתבים, מתייחסים לחוויות החיים שלנו ולעולם הפנימי של כולנו. הם מועלים לפייסבוק כדי לעזור לאנשים להאמין שהם ראויים מעצם קיומם, גם אם לימדו אותם אחרת.

אי שם מזמן מזמן.

אי שםמזמן מזמן,הילד ביקש.תראו אותי,אני צריך,אני כאן.ואי שם,מזמן מזמן,לא היהמי שישמע,יראה,ייתן.כי לא כולם יכולים.והילד למד,שלא צריך.עזרה,קבלה,נחמה,ניראות.הוא חשב,שאחרים צריכים.הוא לא.אבל הצורךלעולם לא מתאדה.והכמיהה נותרת בעינה.ומדי פעםכשהיא

כאן כבר היינו.

כאן כבר היינו.המון פעמים.כל תנועה,כל אמירה,כל הרגשה,מוכרים לנו.לפעמיםאנחנו מספרים לעצמינושזה בטוח.אבל אולי זה אי פחד.שם, נראה רחוק.אף פעם לא היינו.כל תנועה,כל אמירה,כל הרגשה,לא מוכרים לנו.לפעמיםאנחנו

זה אף פעם לא מתמלא.

זה אף פעםלא מתמלא.המשהו הזהשאנחנו סוחבים איתנומאי שם. מאז.הבור.זה לא שלא ניסינו.כל יום.כל הזמן.להיות מספיק טוביםמספיק שווים.הורה מספיק טוב,בן זוג מספיק טוב,איש מקצוע מספיק טוב,בן

אנשים יכולים לאהוב,

אנשים יכולים לאהוב, לתת, להיפתח, לקבל. זה מולד. אנשים יכולים, לשנוא, לחטוף, להסגר, לדחות. גם זה מולד. מה שמבחין ביניהם, הוא מה שנלמד על מידת

כי לפעמים אין לזה מילים.

כי לפעמים אין לזה מילים. לא כי זה גדול כל כך. ולא כי זה זניח. אלא כי הם פשוט נגמרו. המילים. כי אמרנו אותם כל

זה תמיד יהיה שם.

זה תמיד יהיה שם. הנטישה הדקה, הרגע השביר, בו לא נראינו. כאב שקוף. מבט שלא ראה מגע שלא נחווה, אז כשהיינו זקוקים לה. בהתחלה. והילד

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן