פוסט יום שיש בפייסבוק, התחיל מתוך ניסיון לשתף אנשים ולעורר חשיבה על חלקים נפשיים שפחות מדברים עליהם. אט-אט זה הפך להיות “פוסט יום שישי בבוקר”, שאנשים מחכים לו וכותבים לי אחריו.
הפוסטים שנכתבים, מתייחסים לחוויות החיים שלנו ולעולם הפנימי של כולנו. הם מועלים לפייסבוק כדי לעזור לאנשים להאמין שהם ראויים מעצם קיומם, גם אם לימדו אותם אחרת.
אף אחד לא יודעשמאחוריהעשייה והחיוך,הסדר והתפקיד,משהו מתפרק.אף אחד לא שם לבשבכל תנועהיש מאמץ.שהקימה מתמהמהת.רק בשניות.רק בדקויות.אף אחד לא רואהשהנפש עייפה.וקצת אבודה.והרבה זקוקה.אולי כי לאורך השניםעשינו
אנשים צריכים הד.להיותם.לנפשם.קול המגעשמאשרשראויים הם.כי מישהוהביט בם.מישהואמר אותם.מישהו העידעל קיומם.מרגע הלידהועד החיים נשמטים,אנשים צריכים הד.הכרה בקיום.לפעמים הוא בא בתנאי.שיהיו מה שצריכים,שיהיו כמו,שיהיו אחרים,גדולים,קטנים.לפעמים בתנאישלא יהיו
ילדים מצלמים את העולםבשחור לבן.טובים ורעיםגדולים וקטניםושומרים את הנגטיב.הם בשחור,כולם בלבן.תשליל הנפשיוצר תבניותואנשים מאמינים,שהם רעים או טובים,מוצלחים או לא.ושאחריםחכמים או טיפשיםיפים או לא.וגם כשגדלים,וממש יודעיםשיש
כי אולילכל איש יש ספור.שקיבלשם.בנקודת ההתחלה.בהקדשה היה כתוב:”ילד,שלום.זה התסריט,זה התפקיד,זה התשלום.והמחיר.”והאיש חשבשזה הסיפור שלו.שכך הוא אמור להיות.שזה מה שיקבל,וזה מה שיילקח.והוא הקפיד על כל ההוראות:תהיההילד