טלפון לבירורים: 050-7800557 , דוא”ל: KerenAdorian@gmail.com

זה תמיד יהיה שם.

זה תמיד
יהיה שם.
הנטישה הדקה,
הרגע השביר,
בו לא נראינו.
כאב שקוף.
מבט שלא ראה
מגע שלא נחווה,
אז כשהיינו זקוקים לה.
בהתחלה.
והילד רשם,
באיזו אמת
פנימית, חרוכה:
אינני.
כי
אם הם לא ראו אותי
ואני ראיתי אותם,
אז אני,
לא
נראה.
והתובנה הזו,
אי שם,
בבסיס הנפש,
הופכת לפירוש
שצובע את
הקיום כולו.
כי
מי יאהב
ירצה
יישאר
עם מי שלא נראה?
עם מי
שלא ראוי להיראות.
עם מי שפחות.
אז אנחנו משתדלים.
להיראות כמו,
לא להראות,
לראות אחרים.
אנחנו אוטמים
את חווית השקיפות
בזריזות ידיים
של ילד
שכבר בנה את החומה
הזו
מאות פעמים.
כל החיים.
ולמרות שהילד עדיין שם,
ולמרות שהלמידה נצרבה,
אנחנו זקוקים לנחמה.
על ההתחלה ההיא,
על אלה שלא ראו,
ועל הכאב המצטבר
שלא נגענו בו.
ואחרי הנחמה
יבואו רגעי שקט.
לפעמים.
בהם נדע
שאנחנו בסדר.
תמיד היינו.
נראים.
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן