טלפון לבירורים: 050-7800557 , דוא”ל: KerenAdorian@gmail.com

התמכרויות רגשיות

מפגש FNS, קול המטפל, בנושא: התמכרויות רגשיות

 

כמי שמאמינה שקשיים, הפרעות נפשיות וחלק ממה שמוגדר כמחלות נפש, יכולים להיות על מנעד, ולא בהכרח עונים על ההבחנה- בריא או חולה, התמכרויות הן מרחב נוסף שאני מזמינה אותנו לבחון מחדש.

אני מודה שיש נקודת מבט ביקורתית, שאני פוגשת כשמדובר בהתמכרויות, כאילו האדם לא מספיק משקיע, או הוא בוחר לא להתמודד, או אשם שהתמכר, שמקומם אותי כל פעם מחדש. אשמה היא בעיניי עמדה של אשליית שליטה. אם יש אשם, זה לא אני (אני בסדר) או זה אני, והכל בשליטתי (אני לפחות לא חסר אונים).  בהבנה שלי את נפש האדם, אשמה היא לא רק אשליה אלא לא רלוונטית.

המפה שבעזרתה אני מזמינה אדם לפגוש את עצמו, כוללת את ההבנה שאנשים לומדים איך להתמודד עם העולם, החיצוני והפנימי. בהתאם למבנה הפנימי המולד, ובהתאם לעולם אותו הוא פוגש. אלה אסטרטגיות ההשרדות שלו. זו לא בחירה חופשית. כשהפרט מצליח לבחון את המפה המורכבת הזו, הוא יכול ללמוד, מה במפה שלמד, לא מוביל אותו לעצמו או למה שהוא רוצה עבורו בחיים. שלמרות הלמידות שלו, שעם הזמן הופכות לאוטומטיות, הוא יכול ללמוד לבחור אחרת. זה דורש להבין את המפה עימה הוא מתמודד עם העולם, זיהוי מה מעורר את האסטרטגיות שהוא למד, ומה עליו לעשות, כדי להתמודד אחרת.

בתפיסת העולם שמקובלת עליי, התמכרות זו לא בחירה, וגם לא בריחה. זה שילוב של אסטרטגיית התמודדות שיש בה אולי נטייה מולדת בגלל מבנה גנטי, וסביבה שלימדה אותו שזו הדרך להימנע מכאב או חרדה. אז בואו נתחיל עם ההבנה, שהמכור לא אשם. הוא מכור.

ומכיוון שאני מתנגדת להבחנה שיש מכורים ויש כאלה שלא, רציתי לבחון מה קיים במנעד הזה.

כשהתחלתי לבחון את הנושא, מצאתי התייחסויות להתמכרויות קונקרטיות: התמכרויות לחומרים, להתנהגויות כמו מין, קניות, הימורים, מסכים. לא מצאתי התיחסות לרעיון שאולי, דפוסים רגשיים פוגעניים יכולים להיחשב כסוג של התמכרות. לא פעם, אני פוגשת באנשים, בי, מצבים בהם יש התנהלות רגשית שחוזרת על עצמה, ולמרות שהיא כבר מוכרת, פוגענית ולא רצויה, אנחנו מתקשים לשנות אותה. האם זו התמכרות?

מכירים את אלה שמוצאים את עצמם, שוב ושוב בעומס נוראי, עד שהם קורסים, והם בכל זאת חוזרים על זה? כאלה שיודעים שצריך לשחרר את הטיפול האינסופי בילדים שלהם (הילד בן 40) ולא מצליחים להמע מלהגיד- “עזוב אני אטפל בזה”? כאלה שעושים את הכל לבד, מרגישים נטושים בשדה הקרב של החיים, וכל פעם מחדש מגיעים למצב דומה? או כאלה שמטפלים בכולם….ומתקשים לטפל בעצמם ועושים מזה מקצוע?….(לא אנחנו, אחרים..)

האם זה הרגל? התמכרות?

  כדי לבחון מה יש במנעד ההתמכרות אני מתחילה מההגדרה של התמכרות:

אז בואו נבחן הגדרה זו שמצאתי בספרות המקצועית. ההגדרה הראשונית היא שיש תלות שיכולה לפגוע באחד התפקודים של האדם. כלומר, משהו, שנחווה ככזה שאי אפשר בלעדיו.

בתרגום שלי, תלות, היא תפיסה מודעת או לא, או תגובה פיזיולוגית, שבלעדי משהו (מישהו), אנחנו לא מסוגלים לתפקד באחד מתחומי החיים. כפי שאני מבינה כיצד פעול המוח / נפש האדם, המוח קולט גירוי שנתפס כמאיים* ויתרת המוח משחררת את הורמון הסטרס – קורטיסול, שמניע את המערכת לפעולה. פעולה שמטרתה להגיב לאיום כך שאפשר לכבות את אותה אזעקה. כשהיא נכבית, אנחנו מרגישים טוב. משתחררים דופימינים, שמלמדים אותנו שזו התגובה הנכונה, וכדאי לחזור עליה שוב.

מה שקריטי לעניינינו, הוא שני דברים. מה נתפס כאיום, ומה מידת היכולת של הפרט, המולדת אולי, לכבות את האזעקה. אנחנו בעצם מדברים על ערך עצמי וויסות.

הערך עצמי מתייחס למידה שבה גירוי נתפס כאיום והמידה בה כיבוי האזעקה נתפס כתלוי בגורם חיצוני (מסוגלות עצמית)

 הויסות מתייחס ליכולת לבחור להדליק ולכבות מערכות שונות במוח.

אם האדם למד, שהוא בעל ערך מעצם קיומו (אמון), יש סיכוי סביר שיש פחות מצבים שנחווים עבורו כמאיימים. הוא יודע שהוא בעל ערך בכל מקרה אבל יש מצבים שמתאגרים אותו. שמערערים את הסדר שבעזרתו הוא תופס את העולם והוא מסוגל לעשות בהם סדר חדש ולהתמודד. יש לו יכולת הסתגלות והתמודדות. הוא גם למד שמכיון שהוא בעל ערך, אחרים תופסים אותו ככזה, ויש סיכוי סביר שבמצבים בהם הוא זקוק לאחר כדי להתמודד, הוא יזכה לעזרה הנדרשת. הוא ישות נפרדת, שיכול להיעזר באנשים ודברים שמחוצה לו.

 

 

*תהליך שמתחיל בתלמוס, עובר דרך קליפת המוח התחושתית, מגיע להיפוקמפוס, אמיגדלה ולבסוף שוב להיפותלמוס

אך אם האדם למד שהוא בעל ערך בתנאי, הרי שיש איום על הערך העצמי ביתר קלות. ואם הוא לא בעל ערך בכלל, הוא תלוי באסטרטגיות הישרדות על מנת להתקיים, או על מנת שתפיסת הערך העצמי שלו תשרוד. כאן נכנס מרכיב התלות. הוא תלוי בהתנהגות, או באחר, או בחומר, כדי להימנע, או לסגור אזעקה שנדלקת, כי יש איום על הערך העצמי.

אם לדוגמא לטעות, להיכשל, לבטא חלקים של האישיות שנלמדו כלא ראויים, נתפסים כאיום על ערך העצמי, הרי שהפרט למד אסטרטגיות שמכבות את האזעקה שנדלקת, כשיש סיכון לאחד מהמצבים הנ”ל. ריצוי, התנגדות או ניתוק כאסטרטגיות התמודדות שנלמדו ,יהיו תגובה שהפרט תלוי בה כדי לכבות את האזעקה. וזו התלות הרגשית.

ויסות, מתייחס למבנה מולד, או נלמד של המידה בה הפרט יכול להחזיק מצבי איום או חוסר סיפוק. מי שה”מתג” שמדליק ומכבה את האמיגדלה מראש לא עובד כמו שצריך, כי הוא לא למד להשתמש בו או כי הוא פגום מהתחלה, עלול להיות תלוי רגשית או מעשית בגורם חיצוני או פנימי על מנת לכבות את האזעקות המתעוררות בו.  

תלות רגשית, שנוצרת מאיום על הערך העצמי, או קשיי ויסות, יכולה לפגוע בכל אחד מהתפקודים שצוינו בהגדרה של התמכרות. יכולה להיות פגיעה באופן שאנחנו תופסים מצבים (תפקוד קוגניטיבי- אנחנו לא שווים, אהובים, מוצלחים…) או על התפקוד הזוגי (חשש מלהיפגע) או תפקוד בעבודה (נעבוד אינספור שעות כדי שלא יגלו שאנחנו לא שווים) ושאר התפקודים שהוזכרו בהגדרה.

איש נפלא שדיברתי איתו, תאר שהוא למד על עצמו בילדות, (בגלל קושי של אחרים ללמד אותו שהוא בעל ערך מעצם קיומו) שהוא לא חכם, לא מספיק טוב. אחד האסטרטגיות התמודדות שלו, כדי להגן על מצב שנתפס כאיום (שיגלו את מה שהוא תפס כאמת, שהוא לא באמת מספיק חכם וטוב) הוא לעבוד עוד ועוד. ולמרות שהוא בעמדה בכירה בעבדה, ולמרות אינספור הצלחות, הוא “חייב” לעבוד- 24/7. הוא יודע שזה לא בריא, הוא יודע שהוא לא צריך להוכיח את עצמו, אבל הוא לא יכול לכבות את אזעקת העדר הערך העצמי שלו אחרת. עד שהוא קורס. שוב ושוב. הוא מכור.

אישה מדהימה שעבדתי איתה, חוותה בילדות אמא מזניחה. החרדה שמתעוררת בה, שמא היא תהיה כמו אימה, מעוררת אסטרטגיית התמודדות בה היא עסוקה בוקר וערב בילדים שלה, גם כשהם לא זקוקים להתערבותה. היא יודעת שזה פוגע בהתפתחות שלהם, היא יודעת שהיא פוגעת בעצמה כי היא לא קיימת אלא בהקשר של ילדיה, ועדיין, היא תלויה באסטרטגיה של דריכות מתמדת להיענות לצרכי ילדיה. היא רוצה להפסיק, ולא יכולה. זו התמכרות.

ההגדרה שיש הסלמה והתדרדרות, למרות הידיעה שיש פגיעה בתווך הקצר והארוך, נכונה גם למה שהגדרתי כהתמכרות רגשית. המכור לעבודה, או להוכחה שהוא בעל ערך, בכל ורסיה אחרת, יודע שזה לא מוכיח את מה שהוא זקוק לו, ולא יכול להפסיק. עד שהגוף קורס. האישה ששוב ושוב מוצאת את עצמה במערכות יחסים פוגענית, מבינה שהיא בוחרת אנשים שהקשר איתם פוגע בה, אבל חוזרת על זה שוב ושוב, עד לכדי קשרים טראומטיים והרסניים. זו התמכרות. וההתייחסות לחלק האחרון של ההגדרה: שלדעת מומחים, התמכרות נתפסת כיום כמחלה נוירולוגית, היות והסמים הממכרים משנים את מבנה המוח ואת פעילותו – מה שהופך את ההתמכרות לאחד ההרגלים האנושיים הקשים ביותר להכחדה”, גם היא יכולה להכיל התמכרות רגשית. מכיוון שנוירונים שיורים ביחד, מתחברים ביחד, ודפוסים רגשיים , שיוצרים סכמות איתם אנחנו פוגשים את העולם, גם הם, משנים במידה מסוימת את מבנה המוח. המוח, תמיד יעשה את הדרך הקצרה ביותר כדי לא לבזבז אנרגיה, שהיא קריטית להפעלת כל מערכות הגוף שהוא אחראי להם. לכן, התנהגויות, , תפיסות שכבר קיימות בנו, הן הנגישות ביותר עבור המוח. הוא יחזור עליהם שוב ושוב, והם יעוררו תגובה של דופימינים, לא כי הם באמת מועילים לפרט או מקדמים אותו אל עבר עצמו, אלא כי הם מפסיקים את האזעקה הרגשית, של האיום שהפרט תופס בסביבה. זה יוצר, מפה, רשת של נוירונים ייחודית לפרט. וזה משנה את מבנה המוח….זו התמכרות.

 

 

אז איך אני מניחה שהתמכרות רגשית נוצרת? פועלת?

זה מתחיל מחרדה. פחד מדחייה שאני מאמינה שעומד בבסיס כל הפעולות ההישרדותיות האנושיות הראשוניות שלנו. התינוק תלוי באחרים להמשך קיומו. אם תהיה דחייה, הוא ימות. הסוציאומטר, אותו חלק במוח שתפקידו לזהות איום של דחייה, הפעיל מהרגע שאנחנו יוצאים לאוויר העולם, מוביל אותו להתנהגויות שימנעו דחייה – ויאפשרו קיום. אלה אסטרטגיות ההישרדות שלו הבסיסיות.

אסטרטגיות ההשרדות מפעילות את התהליך הבא:

  • אזעקה- פירוש של המציאות שמעורר אזעקה (קורטיסול)
  • פעולה – שמפחיתה את האזעקה
  • ערוץ הדופימינים שמלמד שנכון לחזור על הפעולה
  • רציונאליזציה והכחשה- התאמת החשיבה של מה שנתפס כמציאות , לתפיסת הערך העצמי.

תהליכי חשיבה שמעודדים התמכרות:

כדי לתאר את תהליכי החשיבה שמנציחים התמכרות רגשית אני רוצה להעזר במודל של אדם גרנט (Adam Grant: Think Again).

הוא מניח שיש לנו 4 עמדות חשיבה:

המטיף: יש לנו אמונות לא מבוססות שאנחנו מכריזים עליהם כאמת,

פוליטיקאי: עמדה בה אנחנו מנסים לרצות את מי שנמצא בסיביבתינו, והחשיבה שלנו בהתאם.

קטיגור: עמדה בה מבקרים את עצמינו או את האחר, “הביטול” הוא הבסיס לחשיבה.

בשלושת עמדות אלה, למציאות אין שום השלכה על החשיבה. אנחנו רואים את מה שאנחנו רואים או מצפים לראות. (Conformation Bias, Desirability Bias)

המדען: העמדה היחידה שהיא מועילה – כי היא לא מניחה הנחות, עמדה בה אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים הכל ואין אמת אחת. זו עמדה ששואלת שאלות, בלי לרצות לשלוט בתוצאה כי זה ישפיע על התפיסה העצמית שלנו . החוקר הוא זה שנע בין הסדר של האופן שבו הוא למד עד כה את העולם ואת עצמו, ובין הכאוס של הלא נודע התמידי.

בשלושת עמדות החשיבה הראשונים נמצא

זו תהליך חשיבתי שמטרתו להגן על התפיסה העצמית שנלמדה. כשהחשיבה לא יכולה להשתנות, דפוסי האסטרטגיות ההישרדותיות, אותה ההתנהגות שנלמדה שמשקיטה את האזעקה שנוצרת בגלל חשיבה כזו, יוצרת התמכרות. התפיסה העצמית שאני לא ראוי, כל כך מסוכנת, שלשנות א הדפוס ההתמכרות הרגשית נחווית כסכנה קיומית. ולכן חוזרים עליה שוב ושוב ואין אפשרות ללמוד משהו חדש, כי החשיבה נשענת על אמונה. לא על חקירה. לעולם לא תהיה מסקנה חדשה.

 

אך חשיבה מעמדת המדען- מאפשרת שבירת מעגל ההתמכרות הרגשית:

זו עמדה של מודעות לכך שהסקנו מסקנות בגלל מה שלמדנו על עצמינו, בגלל האופן שהסביבה שלנו ראתה אותנו ואת העולם, ובעקבות זאת, פיתחנו אמונות. הן לא אמת. ואם אין אמת והאמת היא לא – אני לא בעל ערך, או הערך שלי הוא בתנאי, אז אנחנו יכולים לקבל את הרעיון, שאנחנו וכל אדם באשר הוא, בעלי ערך מעצם קיומנו. אין כאן איום לקיום כפי שלמדנו בעבר. ואנחנו יכולים להטיל ספק בחשיבה שיצרה את ההתמכרות הרגשית, אנחנו יכולים להיות סקרנים לדעת מה אנחנו יכולים לעשות אחרת, אנחנו מגלים מה עובד לנו ומה לא, ואנחנו יודעים שבהמשך הדרך, נמשיך לגלות על עצמנו ועל העולם הבנות חדשות. אין איום קיומי. המלחמה, נגמרה.

הכלים להתמודדות עם התמכרות רגישית, ולעיתים גם להתמודדות עם התמכרות לחומרים או לפעולות קונקריטיות:

מיפוי: הבנת המפה שנלמדה, ושמזהה איומים על הערך העצמי, שנחווים כאיום קיומי.

זיהוי: לזהות מה ביום יום מעורר את האזעקות שנלמדו. מהי ההתמכרות, שמכבה את האזעקה?

שינוי: ללמוד לכבד, ולא להאשים את ההתמכרות, לנחם את חווית הערך העצמי הנתונה לסכנה, וללמוד לשים במקומה את הפעולה שמצמיחה, מעמדת המדען ולא מעמדת המטיף, פוליטיקאי או קטיגור.

כשמטופל מגיע אלי, על פי המפה הטיפולית שאני עובדת איתה נכון לעכשיו, אנחנו ממפים את החוויות של המטופל שהוא חווה אותם כלא מאפשרות לו להגיע אל עצמו או אל עבר מה שעבורו הם ביטוי של מי שהוא- סיבת הפנייה.

אחר כך מנסים לגלות מה הוא למד על עצמו, ועל העולם. מה הסיפור שהוא סיפר לעצמו עד עכשיו מעמדת המטיף, פוליטיקאי או קטיגור. אילו תפיסות, בילד הפנימי שבו, יצרו חוויה עצמית של ערך עצמי הנתון לסכנה. מהו התהום, המקום השביר שאסטרטגיות ההישרדות שלו מגינות עליו. מהי ההתמכרות ששומרת על קיומו הרגשי.

אחר כך אנחנו מנסים לזהות, איפה ההתמכרות פוגשת אותו בחיי היום יום. מהם המצבים המעוררים חרדה, סכנה לערך העצמי, שבגינם הוא נעזר בהתמכרות הרגשית כדי להפסיק את האיום על הערך העצמי.

אני מזמינה אותו ללמוד לכבד את ההתמכרות, כי היא הצילה אותו עד עכשיו. היא לא- לא בסדר. כי זו עמדה שמנציחה את מה שכבר קיים- אני לא בעל ערך כי…אלא יש תהליך של הכרה שזה מה שנלמד. וזה אוטומטי.

אחר כך מגיעה הלמידה שאפשר להחזיק את החרדה שעולה בעקבות הלמידה שיש כאן איום קיומי ולזכור שהמלחמה נגמרה. להבין שמה שנתפס כאיום, זו למידה ולא אמת, ואז ללמוד לבחור תגובה אחרת, מיטיבה, שמצמיחה, ולא מנציחה.

ועוד שאלה לא פשוטה לסיום: ואם יש נקבל שיש דבר כזה, התמכרות רגשית, האם יתכן שלטפל באחרים, זו התמכרות? האם זה מכבה איזו אזעקה שנלמדה, שאם לא נטפל, משהו איום ונורא יקרה? לא יאהבו אותנו, העולם שלנו יתפרק? נצטרך לפגוש את הכאב הנורא שלא היה מי שיטפל בנו? שהכמיהה לטיפול בנו היא תהום?

אני מאמינה, שיש לנו חובה לבדוק את השאלה הזו, כל פעם מחדש. ולשמור עלינו ועל המטופלים שלנו, שהיכולת המופלאה לטפל, תגיע מעמדת המדען, הסקרן לפגוש אדם, להטיל ספק במה שהוא יודע או שנלמד, לגלות חלקים חדשים או מוסתרים, ולהמשיך ללמוד על עצמינו ועל כל החלקים שלנו לאורך החיים. לטפל, כי אנחנו יכולים. ואל כי אנחנו חייבים כדי לכבות אזעקה שנלמדה.

מאחלת לכולנו למידות חדשות ונפלאות!!!!

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן