טלפון לבירורים: 050-7800577 (עפרית) , דוא”ל: KerenAdorian@gmail.com

אי שם
מזמן מזמן,
הילד ביקש.
תראו אותי,
אני צריך,
אני כאן.
ואי שם,
מזמן מזמן,
לא היה
מי שישמע,
יראה,
ייתן.
כי לא כולם יכולים.
והילד למד,
שלא צריך.
עזרה,
קבלה,
נחמה,
ניראות.
הוא חשב,
שאחרים צריכים.
הוא לא.
אבל הצורך
לעולם לא מתאדה.
והכמיהה נותרת בעינה.
ומדי פעם
כשהיא מסתננת החוצה,
או נענית בלי משים,
מיד
אוספים אותה בחזרה.
ואומרים:
“לא הייתם צריכים”,
“לא רציתי להכביד”,
“תודה הכל בסדר”,
“אני לא זקוק, הסתדרתי”.
ואם מישהו מחמיא,
או מודה ומתפעל,
מיד מחזירים.
“זה לא כזה עניין”
“סתם עשיתי”
“כולם יכולים”
“לא היה קשה”.
זו הכמיהה – דחייה.
הכמיהה של הילד,
הדחייה של מי שלמד,
שלרצות ולא לקבל,
קשה יותר
מלוותר על הצורך.
אז לא מבקשים
ותמיד מחזירים.
אבל כולנו צריכים.
ואפשר לבקש,
ומותר לקחת.
ולפעמים נקבל,
ולפעמים לא.
ותמיד זה שווה
ותמיד,
אנחנו ראויים.
גם אם למדנו שלא.
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן