בתקופה מורכבת זו, אנחנו שומעים לא מעט אמירות- על הקושי לחיות במצבי אי ודאות, וחוויה של העדר אופק. שני מצבים שמעוררים חרדה ולאחרונה גם לא מעט דכאון.
בחרנו לבחון את המושגים האלה, ולראות איפה אנחנו פוגשים אותם, בנו כאנשי טיפול, אצל המטופלים ובתהליך הטיפולי.
מה קורה במוח, כשיש חוסר ודאות.
המוח האנושי, מחפש דפוסים. זו הדרך שלו לא לבזבז אנרגיה ולארגן כמויות עצומות של מידע, כדי שנוכל לפעול אל מול מציאות נתונה. זו הדרך שלו, לכוון אותנו לעבר הישרדות. הוא מעבד נתונים של מידע חושי ועצבי, ומחפש דפוס שירגן את המידע לכדי ניבוי הפעולה הבאה שלנו.
כאשר הדפוס אכן מתאים למציאות- המוח נשטף בדופימינים, המעודדים אותנו לחזור ולהשתמש בדפוס. כך נוצר ה”סדר” על פיו אנחנו מתנהלים בעולם. זו אולי גם הסיבה לכך שאנשים אוהבים להגיד: “אמרתי לך”…..המוח אוהב כשהדפוסים שלו עובדים.
כשהדפוס המושלך על מציאות לא תואם את מה שקורה, ולמוח אין ניבוי למה שעומד לקרות, או קורה, יש צום של דופימינים – האמיגדלה, (מערכת האזעקה של המוח) מקבלת התרעה על איום – “סכנה! אין דפוס.” ההיפותלמוס מפריש קורטיזול (הורמון הסטרס)- ואנחנו חווים פחד.
זו בעצם חווית “חוסר הודאות” והסיבה שאנחנו לא אוהבים אותה. כי אין למוח דפוס מתאים, ומופעלת אזעקה ואנחנו חשים לחץ , אי נוחות, חרדה.
אם לא נבהלים מהאזעקה ומאפשרים למוח זמן לייצור דפוסים חדשים , כדי שנדע מה לעשות במצב החדש,
המוח יתפתח, ייווצרו קשרים חדשים.
אבל אם אנחנו לא יכולים להתמודד עם המתח המתעורר, המוח יהיה עסוק בניסיון להרגיע את האזעקה, ולא יתפנה למציאת דפוס חדש. נמנעת מאיתנו האפשרות ללמידה, ובמקום זאת אנחנו עסוקים רק בלשרוד.
במצב הזה, אפשרות אחת להרגיע את האזעקה, תהיה לעוות את המציאות כדי להתאים לדפוסים קיימים. אפשרות שניה תהיה להכחיש את המציאות. בשני המקרים, האזעקה מושבתת מבלי שהמוח ממשיך לבזבז אנרגיה, והמערכת חוזרת לאיזון. ההישרדות מובטחת.
ככל שאדם יכול לסבול מצבי חוסר ודאות, בהם אין דפוס בנמצא, כך המוח יתפתח, וייצר עושר גדול של אפשרויות פעולה. כך יש פחות ופחות אזעקות, גם אם יש חוויה לא נוחה.
ככל שהפרט מתקשה לעמוד בחוויית העדר הדפוסים המוכרים, כך החשיבה שלו עלולה להיות יותר ויותר נוקשה ומנותקת מהמציאות.
חלק מההבדל בין מי שיכול או לא יכול לעמוד במצבי חוסר הוודאות, תלוי במידה בה הפרט סומך על עצמו ועל העולם, במידה בה יש לו אמון. הפרט שהעדר דפוס, מעורר עבורו איום על העצמי, יפעל לכיבוי האזעקה, ויתקשה ביצירת דפוס חדש.
כשאין דפוס, בחוסר ודאות, העצמי חשוף לכך שאחרים “יראו לו”. אם הפרט סומך על כך שמה שיראו בו, הוא בסדר, יש פחות איום. הפרט שהעצמי שלו שביר, עלול לחוות חוויה של סכנה, כי עלולים לגלות שהוא לא בעל ערך, כי הוא לא יכול להשתמש בדפוס שמסתיר, את העצמי השביר.
כשאנחנו מוצאים את עצמינו במצבים לא מוכרים- אנחנו מהר מאוד יוצרים דפוסים חדשים. מישהו יקר לנו חולה. פתאום יש לנו מושגים חדשים בשפה, יש סדר יום שמהר מאוד הופך לשגרה- מתאי רופאים מגיעים, מתי הבדיקות או התרופות. ומספיק שמשהו בדפוסים החדשים ישתנה כדי לעורר בנו חרדה- “מה זה אומר שד”ר X לא הגיע?” “למה התשובות מהבדיקות מתעכבות”? רבים וטובים ישלימו את החסר בהתאם לדפוסים הקיימים- האופטימי- מיד יסדר את המציאות לסיפור של- הכל יהיה בסדר, והפסימי יתחיל לתכנן את ההלוויה.. כי עבורו שינוי במציאות מלמד שמשהו רע עומד לקרות (יאנוס את המציאות לדפוס קיים) ועבור האחר שינוי במציאות הוא דחיית האפשרות שמשהו רע יקרה (הכחשה). ומי שיכול להתמודד עם הלא ידוע, יגיד אולי- נחכה לראות מה זה אומר- ואז נחליט מה עושים. בכל מקרה, המוח מתמודד עם אזעקה.
בעיוות ובהכחשה, אין למידה. יהיה- “אמרתי לך”- בסוף. הפרט שמחכה, לומד מצב חדש- ויוכל לייצור דפוסים נוספים וגמישים.
בדקנו עם עצמינו, ברמה האישית, מה קורה לנו עם מצבי חוסר ודאות וממה למדנו להתמודד כפי שאנחנו מתמודדים.
במידה לא קטנה, מהות העבודה הטיפולית- היא התמודדות עם חוסר ודאות. אנחנו לא מכירים את המטופל, אנחנו לא יודעים מה יקרה בינו לביננו, איך נגיב אליו והוא אלינו, ואנחנו לא יודעים האם אנחנו נוכל לסייע לו.
מכיון שלא מדובר במדע מדויק, אנחנו לא יודעים אף פעם, גם אם משהו מועיל, מהו הדבר שעזר למטופל, או מה בדיוק חיבל במאמציו. אנחנו משתמשים בתיאוריות- קרי- דפוסים, תיאורטיים ואישיים, כדי להבין את מה שמתרחש בתהליך הטיפולי, כדי להבין את המטופל ואת עצמינו בתהליך. ועדיין יש כאן המון חוסר ודאות.
אם אמרנו שמצבי חוסר ודאות, מעצם זה שלמוח אין דפוס ברור, מעוררים קורטיזול ולא דופימין, מה זה אומר על מה שקורה במרחב הטיפולי.? איך נדע שאנחנו מאפשרים לעצמינו ולמטופל לייצור דפוס חדש, או האם אנחנו מעוותים את המציאות כדי להתאים לדפוסים התיאורטיים ואישיים שלנו. האם הפירוש הויניקוטי /CBT / הומניסטי של מצב מסוים בטיפול, הוא אולי לאנוס את מה שקורה, לדפוס קיים כדי להשקיט אזעקה בנו, כי משהו קורה ואנחנו לא יודעים מהו? או האם זה באמת רק שקף שלנו כדי להבין את המציאות – למען המטופל ולא למען האזעקה שלנו? איך נדע להבחין בין שני המצבים?
מה בעצם אנחנו מבקשים מהמטופלים שלנו? אנחנו מבקשים לעורר דיסוננס בדפוסים לא יעילים, כדי שיוכלו לבחון או להתנסות בדפוסים אחרים, ולייצר דפוסים חדשים ויעילים להם- ביחס לעצמם, לעולם, למערכות יחסים והעבר שלהם.
אם נתייחס לכל הנאמר על חוסר ודאות, הטיפול, חייב לעורר לא מעט סטרס, בגלל חוסר הודאות, ושינוי. כמה אנחנו מתייחסים לסטרס הזה, כמה אנחנו מודעים לזה שהמטופלים, כדי לפתור את חווית חוסר הודאות, עלולים, לעוות את מה שקורה בתהליך הטיפולי- כדי להפחית חרדה, ולהתאים לדפוסים, החדשים או הישנים?
כמה לנו יש דפוס של כיבוי אזעקות של אחרים, כחלק מהדפוסים בגינם בחרנו במקצוע הזה?
כמה אנחנו עסוקים, מבלי משים, באזעקות של המטופלים שלנו, מעצם זה שאנחנו מעוררים חרדה, כי אנחנו מזמינים אותם לשינוי דפוסים? כמה אנחנו אולי נמנעים מזה, ורק קשובים, ו”מכילים” כי אנחנו מפחדים מחוסר ודאות וערעור דפוסים?
ואם לא די בזה כדי לבלבל אותנו, הרי שנכנס כאן גם רעיון האופק, או העדר אופק.
האופק הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמינו- של איך כל זה אמור להגמר. בחיים, בכל פעולה שלנו, בתהליך הטיפולי. מכיוון שהאופק הוא רק קו, מגבלת הראייה שלנו, מה שאנחנו שמים עליו ובו, שייך לסיפור האישי שלנו, לפילוסופיית חיים שלנו, לגבי עצמינו ובני אדם.
אני מודעת לכך, שהדרך שלי לשרוד את החיים שהתמודדתי איתם בילדותי, היה להאמין בדיסני. בכך שחייבת להיות פיה טובה, וסוף טוב. מרי פופינס היתה האמא האולטימטיבית- והיא פתרה מצוקות, היתה מופלאה, בדרך כזו שהאחרים האמינו שזה הם, ועברה עם הרוח הצפונית לבית הבא, שבו הילדים היו לא נראים על ידי הוריהם.
לילדים והורים, חייב להיות סוף טוב, ומרי פופינס, לעולם תסחוב את התיק שלה איתה.
אני מודעת לאופק הזה, שאני זקוקה לו- אבל אני כיום יודעת שהוא סיפור. ושאין מקום מעבר לקשת. אבל האמונה עוזרת לי. אני חייבת לדעת שזה האופק שלי, כדי לא לגרור את האחרים, לעבר אופק שהוא לא שלהם. כדי לא להיבהל כשהאופק הזה לא נראה, כדי לוודא שאני לא מרי פופינס, ושהתיק האישי שלי לא בחדר הטיפול.
איך אנחנו יכולים ללמוד מהו האופק שלנו, ומה האופק שהמטופל שלנו מגיע איתו לטיפול, כדי שלא נכוון לעברו, (אנחנו והמטופל) ולא נבהל מהסטייה ממנו (אנחנו והמטופל).
נדמה שמה שיכול לעזור לנו, למטופלים ולתהליך הטיפולי, זו החקירה, של מהם הדפוסים, והמשגתם, כדי שנוכל לזהות אותם, ללמוד להחזיק אותם כשהעדרם מבהיל אותנו, ולוודא שאנחנו כל הזמן יוצרים דפוסים חדשים. שמכל פגישה טיפולית אנחנו יוצאים עם השאלות הנפלאות:
- מה למדנו היום על המטופל שלנו ועלינו?
- מה למדנו על הדפוסים שהשתמשנו בהם במפגש?
- מה הם היו, איפה הם תאמו, איפה אולי לא?
- אילו דפוסים המטופל השליך על התהליך, אילו סייעו לו ואילו הקשו עליו?
- מה האופק שראינו במפגש הטיפולי?
- האם הוא שלנו?
- האם של המטופל?
אנחנו אומרים הרבה בימים אלה- קשה עם חוסר הודאות, עם העדר האופק. אבל אולי העולם הוא הרבה יותר רנדומלי ממה שנדמה לנו, והדפוסים והאופק שהשתמשנו בהם עד כה, היו הדרך של המוח שלנו לכוון אותנו לעבר הישרדות. למען כיבוי אזעקות. אולי מה שמייחד את הימים האלה, הוא שמה שקורה , מקשה עלינו לעוות את המציאות, או להכחיש אותו. ואנחנו נאלצים ללמוד להיות גמישים ולייצר דפוסים חדשים, לפעמים כל יום.
כי, האמת היא שאין סדר אחד, כי מציאות היא תמיד סובייקטיבית ולעולם יהיו לנו אזעקות. לחקור את כל אלה, יוצר התפתחות. וזו המטרה אולי גם של טיפול. לא טיפול טוב. אלא התפתחות שטובה למטופל.
